שקט כבד השתלט על הסלון. איש לא זז ממקומו. גבר בחליפה כהה הניח תיקייה שחורה על השולחן. "שמי ד"ר נובאק. אני מייצג את המעבדה שביצעה את בדיקת ה-DNA."
מריאנה פתחה באיטיות את התיקייה השחורה. בפנים לא היה חוזה רכישה. וגם לא צוואה. היו שם דפי חשבון בנק. חוזי הלוואות. ועשרות העתקים של העברות כספים. כולם הובילו
כרמן ישבה על המיטה, קפואה במקומה. הבנים שלה דיברו על אביהם כאילו היה רק מכשול. לא כאדם. לא כאיש שגידל אותם כל חייהם. "הרופא יגיע בשמונה," אמר הבן
מחיאות הכפיים בקפלה לא פסקו. תחילה מחאו כפיים החיילים. אחריהם הקצינים. ולבסוף כמעט כל האורחים. רק ריצ'רד נשאר לעמוד ליד הדלת. לראשונה זה שנים הוא לא ידע לאן
הכלה הרגישה את ליבה הולם בעוצמה, עד שפחדה שמישהו מחוץ למיטה ישמע אותו. המרחב שמתחת למיטה היה צר ודחוס. כל נשימה דרשה ממנה מאמץ עצום. הטלפון שעל המיטה
באוטובוס השתררה לפתע דממה מהסוג שמגיעה רק ברגעים שבהם כולם מבינים שמשהו משמעותי עומד להיחשף. רק לפני רגע הצעיר עוד חייך בזלזול. כעת הוא הביט בסיכת מתכת ישנה
דוד הביט זמן רב בתמונות מבלי לומר מילה. במבט ראשון הכול נראה חד־משמעי. אנה מוסרת מעטפה עבה לגבר מקועקע. רחוב נטוש. שעת ערב מאוחרת. קלרה חייכה בסיפוק. "ידעתי
לרגע השתררה דממה בקו. ואז נשמע קולה של החמות. "תפתחי את השער מיד! כל האורחים כבר מחכים!" "לא." קלרה נשארה רגועה. "קודם הם צריכים לראות משהו." היא פתחה
דניאל לא שחרר את ידה של תרזה. "בואי." אמו עוד ניסתה לשמור על קור רוח. "תחשוב על זה שוב." "בגללה אתה תאבד את הכול." לראשונה מזה זמן רב
איש לא אמר דבר. גברת אלנה עמדה במקומה כשכוס יין בידה. "מה בדיוק אמרת עכשיו?" האיש האלגנטי הזדקף באיטיות. "פניתי אליה בדיוק כפי שהיה ראוי." לאחר מכן הסתובב